חידות בנתב״ג- מהמחתרת אל נחלת הכלל

לפני כמה חודשים טסתי לבודפשט עם שני חברים טובים.

הגעתי לפניהם לאזור של הדיוטי; משהו כמו שעה וחצי/שעתיים לפני שהטיסה יצאה (לאחר עיכוב).

מי שמכירים אותי יודעים שאני לא כזה אדם צרכן.

אם אני איכנס לתוך הג׳יימס ריצ׳רדסון, זה רק כדי לבדוק אם הם כבר מוכרים טובי60.

אז הלכתי לאזור האוכל, כי אוכל זה אוכל, ואוכל צריך תמיד.

קניתי סנדביץ׳ טבעוני מלה פרינה (תודה לאל) וחצי טובורג בחנות הסמוכה.

טוב. עכשיו מה? יש לי פה עוד מלא זמן.

יאללה, אצא לטייל. אראה מה אמצא.

אז ככה.

גיליתי הרבה דברים. הרבההה.

אני תמיד אוהב לחפש פינות חמד, שאנשים לא מודעים אליהן, ובאזור הדיוטי יש כל כך הרבה דברים, שאו שמונחים על הקיר, או על התקרה, או סתם באזורים שאין סיבה אמיתית להגיע לשם, אם אתם מוכווני מטרה להגיע לשער שלכם וזהו.

אבל אז איפה הכיף?

איפה חדוות הגילוי?

איפה הלחקור?

איפה הכיף? (שוב שואל)

האם ידעתם שיש שלושה אזורי ילדים, שכל אחד מהם הוא ממלכה משל עצמו?

האם ידעתם שיש שני פרחי היביסקוס ענקיים, זוהרים ונסתרים, שתצליחו לקלוט אותם רק אם ממש תרחיקו לכת?

האם ידעתם שיש שלושה מסדרונות של שערים, שבכל אחד מרחף כדור פורח (או שניים) בצבע אחר?

לחנונים ולנוסטלגיים בינינו: הם בצבעי הכובעים של סופר מריו 64: אדום (תעופה), ירוק (מטאל), כחול (שקיפות). יואו, איך אני אוהב להיות חנווווון.

ברגע שקלטתי דברים מעניינים בזווית העין, המשכתי לחפש בנרות עוד דברים לא שגרתיים.

וגם דברים שגרתיים, שיש בהם טוויסט שאף אחד לא קלט אף פעם.

נכנסתי לכוכים, לחנויות...הל, כמעט נכנסתי למזרקה הלא-פעילה, בשביל לאתר בעין דבר משונה או שניים.

תוך כדי שאני הולך, לא יכולתי להתעלם מהמסלול הקבוע שהרבה אנשים עושים כשהם בדיוטי.

הרי מה אנחנו רובנו עושים? (וגם אני ביניהם)

אנחנו נכנסים לג׳יימס ריצ׳רדסון, הולכים לאזור של האוכל, וכשאנחנו מסיימים- אנחנו הולכים להתייבש ב-Gate.

פשוט יושבים ומחכים. משתעממים לנו בכסאות עד שנתחיל לראות תזוזה בבורדינג.

כמה זמן לא מנוצל זה!!!

תחשבו כמה אנשים חווים את זה.

תחשבו כמה עשרות דקות מבוזבזות, שיכולנו לעשות איתן משהו יותר משמעותי.

תחשבו על המכפלות של זה.

תחשבו איזו חוויה יכולה הייתה להיות לאנשים.

תחשבו איזו חוויה הוליסטית מלאה יכלה להיות לנוסעים עד רגע הבורדינג עצמו.

ולאחר שטיילתי וראיתי המוווון פוטנציאל במרחבים של הדיוטי, הרוטנדה והשערים- הבנתי שזה לא מתאים (ולא ראוי) שהמצב יישאר כפי שהוא.

הרגשתי שאני חייב לפקוח להרבה אנשים את העיניים.

אז הפעלתי את מצב הזכרון לטווח ארוך והוצאתי במקביל את המחברת והעט (כי לפעמים אני לא מספיק סומך על הזכרון).

התהלכתי כמה שיותר מהר בין השערים השונים, וניסיתי לרשום לעצמי כל אלמנט מיוחד, שיכולתי להפיח בו קסם; שיכולתי להפוך לחידה.

נכון יותר יהיה לומר:

להפוך כל אלמנט מסקרן בשטח למשהו שצריך לצאת ולחפש אותו.

להפוך אותו למסתורי ולחשוב.

ושבסוף צריך למצוא אותו.

ולהתרגש ממנו.

וחשבתי לעצמי כמה כיף יהיה להכין עבור הקהילה שלי חידות, ואפילו חוויות מבוססות-חידות, כי אני יודע כמה הם יעריכו את זה. אני יודע שהם הכי ינצלו את הזמן לאחר הקניות, וינסו חידה אחת או שתיים. חלק אפילו שלוש....וארבע...

להיות חידונאי (מהחוויה ארוכת-השנים שלי) זה להיות עוף זר ומשונה בעיני רוב החברה ככולה.

פשוט כי אנשים לא יודעים מה זה חידונאי, ומתקשים להבין מה בדיוק אני עושה, גם כשאני מנסה להסביר.

פשוט כי לא היה תקדים בארץ לדברים המאוד מסוימים שאני עושה.

רוב האנשים לא מכירים חידות מהסוג שאני יוצר, שמפגיש אותם בצורה מיוחדת עם דברים, שהם מגלים בשטח.

הם חושבים שחידות זה בעיקר טריוויה, וזה לא תמיד המקרה.

אם החברה תראה על מה מדובר, אין לי ספר שהיא תאהב את זה.

היא תתחבר, היא תרצה עוד, היא תחבק.

ואני אומר את זה כי כבר ראיתי את זה קורה מול העיניים לא פעם ולא פעמיים.

החידונאות שלי תמיד הייתה מחתרתית, אבל מי שהיו מוכנים להצמיד את העין לעינית של הדלת- עד היום הם בקטע של זה.

ועד היום אני עושה דברים עבורם.